Der Glaube an die Weisen als Mittel zum Glauben über den Verstand

Der Glaube an die Weisen als Mittel zum Glauben über den Verstand – Auszüge aus den Quellen

1. האדם צריך להאמין למעלה מהדעת, ולא להסתכל מה שהדעת מחייבת, אלא להאמין באמונת חכמים. והדרך שהם קבעו, כך צריכים ללכת ולא להסתכל על הדעת, כי צריכים להאמין בזכות שהולכים באמונה, זוהי סגולה נפלאה.

(הרב“ש. מאמר 19 „מהו כסף, זהב, ישראל, שאר עמים, בעבודה“ 1988) 

1. Rabash. Artikel Nr. 19 (1988) „Was sind Silber, Gold, Israel, Rest der Nationen, in der Arbeit?“

Man muss über dem Verstand glauben und nicht darauf achten, was der Verstand diktiert, sondern mit dem Glauben an die Weisen glauben, dass der Weg, den sie bestimmt haben, der ist, wie wir gehen sollen, und nicht auf den Verstand achten, denn wir müssen glauben, dass das Gehen im Glauben eine wundersame Segula [Tugend/Heilmittel] ist.

2. יש ענין למעלה מהדעת, שהוא בחינה, שהוא רוצה ללכת בעינים עצומות. כלומר, אף על פי שההגיון והחוש אינם מבינים, את מה שאומרים לנו חז“ל. אבל הם מקבלים עליהם את אמונת חכמים, ואומרים, שמוטל עלינו לקבל על עצמנו אמונת חכמים. כמו שכתוב „ויאמינו בה‘ ובמשה עבדו“. ובלי אמונה, אין שום דבר להשיג ברוחניות. 

(הרב“ש. מאמר 4 „מהו מבול מים, בעבודה“ 1989)

2.Rabash. Artikel Nr. 4 (1989), „Was ist eine Flut von Wasser in der Arbeit?“

Es gibt die Angelegenheit des Glaubens über dem Verstand. Dies wird als mit geschlossenen Augen gehen wollen angesehen, was bedeutet, dass, obwohl der Verstand und die Sinne nicht verstehen, was unsere Weisen uns sagen, sie den Glauben an die Weisen auf sich nehmen und sagen, dass wir den Glauben an die Weisen auf uns nehmen müssen, wie es geschrieben steht: „Und sie glaubten an den Ewigen und an seinen Knecht Moses.“ Ohne Glauben kann in der Spiritualität nichts erreicht werden.

3. „משה עבדו“, נקרא „אמונת חכמים“. כל מה שחכמים אומרים נקרא „ויאמינו בה‘ ובמשה עבדו“, שמאמינים שמשה קיבל תורה מפי הקדוש ברוך הוא. ואתפשטותיה דמשה הוא בכל דרא ודרא [והתפשטות משה בכל דור ודור]. לכן אמונת חכמים נמשכת על המשכיות ד“משה עבדו“. וזה נקרא תורה שבעל פה. וכל רב מוסר להכלל מה שקיבל מרבו. 

(הרב“ש. 199. „תורה שבעל פה“)

3. Rabash. Ausgewählte Notizen. Artikel Nr. 199, „Mündliche Tora“

„Moses Sein Diener“ wird „Glaube an die Weisen“ genannt. Alles, was die Weisen sagen, heißt „Und sie glaubten an den Ewigen und an seinen Knecht Mose“, was bedeutet, dass sie glaubten, dass Moses die Tora vom Mund des Schöpfers empfing. Und die Ausbreitung von Moses findet in jeder Generation statt. Daher erstreckt sich der Glaube an die Weisen über die Fortführung „Seines Knechtes Moses“. Dies wird „mündliche Tora“ genannt, und jeder Rav [Großer/Lehrer] gibt der Allgemeinheit weiter, was er von seinem Rav empfangen hatte.

4. בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו (תע“ס חלק ח‘ דף תר“ח אות י“ז) וזה לשונו „קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון „עברה ודינין“, בסוד הכתוב „ויתעבר ה‘, בי למענכם“.

ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא „עברה, וזעם, וצרה“, היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא „עיבור“, כנ“ל, שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות.

(הרב“ש. מאמר 38 „מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה“ 1990)

4. Rabash. Artikel Nr. 38 (1990), Was bedeutet, „Ein Segensbecher muss gefüllt sein“, in der Arbeit?

Wenn ein Mensch mit geschlossenen Augen gehen kann, über den Verstand, an die Weisen glaubt und bis ans Ende des Weges geht, wird dies Ibur genannt, wenn er keinen Mund hat. Ibur bedeutet, wie es geschrieben steht (Das Studium der Zehn Sefirot, Teil 8, Punkt 17): „Die Stufe von Malchut, welche die am meisten möglich eingeschränkte Katnut [Kleinheit] ist, wird Ibur genannt. Sie kommt von den Worten Evra [Zorn] und Dinin [aramäisch: Urteile], wie es geschrieben steht: ‚Und der Ewige wurde in mir um euretwillen geschwängert.'“

Wir sollten die Bedeutung von „Zorn und Urteile“ interpretieren. Wenn ein Mensch mit geschlossenen Augen über den Verstand gehen muss, wehrt sich der Körper gegen diese Arbeit. Wann immer der Mensch sich überwinden muss, wird dies „Zorn, Grimm und Mühsal“ genannt, da es harte Arbeit ist, immer sich vor dem Oberen zu überwinden und zu annullieren, damit der Obere mit ihm macht, was der Obere will. Dies wird „Ibur“ genannt, was die am meisten eingeschränkte Katnut ist.

5. ע“י התדבקות בתלמידי חכמים יכולים לקבל איזה אסמכתא. היינו, שרק התלמיד חכם יכול לעזור לו ולא שום דבר אחר. אפילו שיהיה גדול בתורה, גם כן נקרא „עם הארץ“, אם לא זכה ללמוד מפי ה‘. לכן מוכרח האדם להכנע לפני התלמיד חכם, ויקבל על עצמו מה שהתלמיד חכם יושית עליו, בלי שום וכוחים, אלא בבחינת למעלה מהדעת.

(בעל הסולם. „שמעתי“. ק“ה, „ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ“)

5. Baal HaSulam, Shamati, Artikel 105, „Ein Bastard und ein weiser Schüler geht einem ungelehrten Hohepriester voraus“

Durch die Anhaftung an weise Schüler ist es möglich, Unterstützung zu erhalten.

Mit anderen Worten: Nur ein weiser Schüler kann ihm helfen und nichts anderes. Selbst wenn er groß ist in der Tora, wird er dennoch „ungelehrt“ genannt, wenn er nicht des Lernens vom Munde des Schöpfers würdig wurde.

Daher muss der Mensch sich dem weisen Schüler unterwerfen und ohne Widerrede alles annehmen, was der weise Schüler ihm aufgibt, nur auf dem Wege „über dem Verstand.“

6. מי שהולך אחרי אמונת חכמים הוא מסתכל על דרך שלהם, שאומרים שצריכים ללכת למעלה מהדעת, אז האדם מתחיל להיות בבחינת מרגלים – לראות אם באמת כדאי ללכת אחרי הדרך שלהם. וזה נקרא שהרגלי החכמים מעלים עפר ונכנס בעיניהם של ההולך אחריהם. כלומר על ידי זה שהאדם רוצה להבין את דרך של החכמים, שאומרים לנו שאנחנו צריכים ללכת אחריהם בעינים עצומות, אחרת נכנס בחינת עפר, היינו דבר שהוא בחינת בלתי חשוב, מכונה „עפר“, כלומר שיותר שפלות מזה אי אפשר להיות.

והיות שניתן להאדם בחינת דעת ושכל להבין כל דבר על פי שכל. וכאן אומרים לנו ללכת בקבלת אמונת חכמים, והאדם רוצה להבין את הדרך הזה, והיות שכל זמן שהאדם מונח עדיין תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, אין האדם בעצמו יכול לדעת מהו טוב ומהו רע, אלא צריך לקבל הכל כפי שהחכמים קבעו לנו, ואם לא נכנס אבק ועפר בתוך העינים ולא יכולים ללכת קדימה.

(הרב“ש. מאמר 1 „מהו ענין שנהיה לראש ולא לזנב בעבודה“ 1990)

6. Rabash. Artikel Nr. 1 (1990), Was bedeutet „Mögen wir der Kopf und nicht der Schweif sein“ in der Arbeit?

Wir sollten interpretieren, dass einer, der nach dem Glauben an die Weisen geht, ihren Weg betrachtet, und sie sagen, dass wir über den Verstand gehen müssen. Dann beginnt der Mensch, wie ein Spion zu sein, um zu sehen, ob es sich wirklich lohnt, ihrem Weg zu folgen. Dies wird als die “Füße der Weisen” angesehen, die Staub aufwirbeln, der in die Augen jener kommt, die ihnen folgen. Das heißt, wenn ein Mensch den Weg der Weisen verstehen will, sagen sie uns, dass wir ihnen mit geschlossenen Augen folgen müssen, sonst kommt Staub hinein. Etwas Unwichtiges wird „Staub“ genannt, was bedeutet, dass es keine größere Niedrigkeit als diese geben kann.

Dem Menschen wurde Verstand und Intellekt gegeben, um alles gemäß dem Intellekt zu verstehen. Und hier wird uns gesagt, dass wir in der Annahme des Glaubens an die Weisen gehen sollen. Und der Mensch möchte diesen Weg verstehen. Solange er unter der Herrschaft des Willens für sich selbst zu empfangen steht, kann er nicht wissen, was gut und was schlecht ist, sondern muss alles so annehmen, wie es die Weisen für uns bestimmt haben. Ansonsten werden Staub und Schmutz in seine Augen eindringen und er wird nicht in der Lage sein, vorwärts zu gehen.

7. כשלא עושים בקורת על דברי חכמים, ולא רוצים לקבל דבריהם בתוך הדעת, אז על ידי זה דוקא זוכים לדעת דקדושה. 

וזהו מטעם, כי כל ענין מה שאנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, הוא מסיבת שאנו משוקעים באהבה עצמית. לכן ע“י אמונה למעלה מהדעת זוכים לכלים דהשפעה. ואז מתגלה הטוב ועונג בכלים דהשפעה, וזה נקרא בלשון הזוהר הקדוש: „דעת אתפשט וממלא אדרין ואכסדרין“ [דעת מתפשט וממלא חדרים ואכסדראות], שפירושו בזמן שהכלים הם בסדר, מתפשט הדעת הן בכלים הפנימים והן בכלים החיצונים. 

(הרב“ש. מאמר 1 „מהו ענין שנהיה לראש ולא לזנב בעבודה“ 1990)

7. Rabash. Artikel Nr. 1 (1990), Was bedeutet „Mögen wir der Kopf und nicht der Schweif sein“ in der Arbeit?

Wenn wir die Worte der Weisen nicht kritisieren und ihre Worte nicht im Verstand annehmen wollen, werden wir gerade dadurch mit Wissen [Verstand] der Kedusha [Heiligkeit] belohnt.

Dies ist so, weil der ganze Grund, warum wir über den Verstand gehen müssen, darin besteht, dass wir in die Selbstliebe eingetaucht sind. Daher werden wir durch den Glauben über dem Verstand mit Gefäßen der Selbsthingabe belohnt, und dann wird die Freude und das Vergnügen an Gefäßen der Selbsthingabe offenbart. In den Worten des Sohar heißt das: „Der Verstand breitet sich aus und füllt Räume und Gänge.“ Das heißt, wenn die Kelim [Gefäße] richtig sind, breitet sich der Verstand sowohl in den inneren Kelim als auch in den äußeren Kelim aus.

8. האדם צריך לסמוך על דעת רבו, ולהאמין מה שרבו אומר לו. כלומר, שהוא צריך ללכת, כפי שרבו צוה לו לעשות. ואע“פ שהוא רואה הרבה סברות, ורואה הרבה תורות, שאינם עולים בקנה אחד עם דעת רבו, מכל מקום הוא צריך לסמוך על דעת רבו. 

(בעל הסולם. „שמעתי“. מ‘, „אמונת רבו, מהו השיעור“)

8. Baal HaSulam, Shamati, Artikel Nr. 40, „Was ist das Maß des Glaubens an den Rav?“

Daher muss man der Meinung seines Ravs vertrauen und glauben, was sein Rav ihm sagt. Und auch wenn er viele Argumente und viele Lehren sieht, die nicht mit der Meinung seines Ravs Hand in Hand gehen, sollte er dennoch der Meinung seines Ravs vertrauen.

9. אנו צריכים להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו, שכל עבודה שלנו, לא חשוב באיזו צורה אנו עובדים, אם האדם מיחס את העבודה לשם הקב“ה, אפילו שתהיה בתכלית השפלות, ה‘ נהנה מזה. והאדם צריך להשתדל להיות בשמחה, מזה שהוא יכול לעשות מעשים, בזמן שהוא נמצא במצב של שפלות. 

והאדם צריך לומר לעצמו, שהוא נהנה מעבודה זו, שהוא כולו למעלה מהדעת. כפי שהשכל מחייב, אין עבודה זו נקראת „עבודה“, היינו מעשה חשוב, שהבורא יהנה מזה. אבל הוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו לנו, שה‘ כן נהנה. וזהו למעלה מהדעת. 

(הרב“ש. מאמר 23 „מהו, שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה“ 1990)

9. Rabash. Artikel 23 (1990), „Was bedeutet, dass Moses über den Neumond ratlos war, in der Arbeit?“

Wir müssen an die Weisen glauben, die uns sagen, dass all unsere Arbeit, wie auch immer wir arbeiten, wenn der Mensch die Arbeit dem Schöpfer zuschreibt, auch wenn sie in völliger Niedrigkeit ist, der Schöpfer sie genießt. Der Mensch sollte glücklich sein, dass er Dinge tun kann, während er sich in einem Zustand der Niedrigkeit befindet.

Der Mensch sollte sich sagen, dass Er sich an dieser Arbeit erfreut, die völlig über dem Verstand steht. Vernünftig denkend, wird diese Arbeit nicht als „Arbeit“ betrachtet, d.h. als eine wichtige Handlung, an der der Schöpfer Freude hat. Dennoch glaubt er an die Weisen, die uns sagten, dass der Schöpfer zwar genießt, dies aber über dem Verstand steht.

10. יש לאדם לצייר לעצמו, אפילו בזמן שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהאדם חושב אז, אילו ה‘ היה מאיר לו התעוררות גדולה, כמו שהוא היה מרגיש איזה פעם בזמן עליה, בטח שהיה מוכן לעבוד עבודת הקודש, מה שאין כן עכשיו, שאינו מרגיש שום דבר, איך הוא יכול לרמאות עצמו שיש לו שלימות, אז עליו להאמין באמונת חכמים, מה שהם אמרו לנו, שהאדם צריך לצייר לעצמו כאילו כבר זכה להרגיש את מציאות ה‘ בכל אבריו, ואיך הוא היה אז מודה ומשבח לה‘, כמו כן הוא צריך עכשיו להיות מודה ומשבח לה‘, כאילו זכה כבר לשלימות האמיתי. 

(הרב“ש. מאמר 17 „מהו, כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה“ 1991)

10. Rabash. Artikel Nr. 17 (1991) „Was ist, „Denn ich habe sein Herz verhärtet“, in der Arbeit?“

Ein Mensch sollte sich vorstellen, auch wenn er sich in äußerster Niedrigkeit befindet, wenn er denkt, dass, wenn der Schöpfer für ihn ein großes Erwachen erleuchtet hätte, wie er es einst während des Aufstiegs empfand, er sicherlich bereit wäre, die heilige Arbeit zu tun. Aber jetzt, wo er nichts mehr fühlt, wie kann er sich dann vormachen, dass er die Ganzheit hat? Zu dieser Zeit muss er an die Weisen glauben, die uns sagten, dass man sich selbst so darstellen muss, als ob er bereits damit belohnt wurde, die Existenz des Schöpfers in all seinen Organen zu spüren, und wie er dem Schöpfer danken und ihn preisen würde. Genauso soll er nun dem Schöpfer danken und ihn loben, als ob er bereits mit der wahren Ganzheit belohnt worden wäre.

11. צריך להאמין באמונת חכמים, שכך הוא רצון הבורא, שנקבל עלינו את אמונת ה‘ בלמעלה מהדעת. וכאן, בסדר הזה, מתחיל עליות וירידות. לפעמים הוא מחוזק בהאמונה. ולפעמים הוא נופל ממדרגתו, ואז הוא צריך להאמין, בזמן שהוא מתפלל לה‘, שיעזור לו, והוא לא רואה, שקבל את העזרה הנחוצה לו. גם אז עליו להאמין באמונה למעלה מהדעת, שהכל בא מה‘. ויחד עם זה להגיד „אם אין אני לי מי לי“. 

(הרב“ש. מאמר 6 „מהו למעלה מהדעת, בעבודה“ 1989)

11. Rabash. Artikel Nr.6 „Was ist über dem Verstand, in der Arbeit?“

Doch zuvor muss er den Glauben an die Weisen haben, dass dies der Wille des Schöpfers ist – dass wir den Glauben an den Schöpfer über den Verstand auf uns nehmen. Und hier, in dieser Reihenfolge, beginnen die Auf- und Abstiege. Manchmal wird er im Glauben stärker, und manchmal fällt er von seiner Stufe und muss, während er zum Schöpfer betet, glauben, dass Er ihm helfen wird. Dennoch sieht er nicht, dass er die Hilfe empfangen hat, die er braucht.

Auch dann muss er über den Verstand hinaus glauben, dass alles vom Schöpfer kommt, und gleichzeitig sagen: „Wenn ich nicht für mich bin, wer ist dann für mich?“

12. צריך להאמין באמונת חכמים, בזה שאמרו, שמטרת הבריאה היא בכדי להטיב לנבראיו. וכשהאדם מתחיל להסתכל על הבריאה בעיניים שלו, כלומר איזו צורה של טוב ומטיב הוא רואה, שהנבראים מקבלים ממנו יתברך, ומה מתראה אז להאדם – דבר הפוך. שהוא רואה, שכל העולם סובל יסורים, וקשה למצוא אדם, שיכול לומר, שהוא מרגיש ורואה איך שהנהגתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב. 

ובמצב הזה, כשהוא רואה עולם חשוך, והוא רוצה להאמין בה‘, שהוא מתנהג עם העולם בהשגחה פרטית בבחינת טוב ומטיב, הוא נשאר עומד על נקודה זו, וכל מיני מחשבות זרות נופלות לו אז במוחו. והוא צריך אז להתגבר למעלה מהדעת, שהשגחה העליונה היא בבחינת טוב ומטיב. אז הוא מקבל צורך, שהקב“ה יתן לו את כח האמונה, שיהיה בידו כח ללכת למעלה מהדעת ולהצדיק את ההשגחה העליונה. 

(הרב“ש. מאמר 13 „מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה“ 1988)

12. Rabash. Artikel Nr. 13 (1988), Was ist „Der Hirte des Volkes ist das ganze Volk“ in der Arbeit?

Er muss an die Weisen glauben, die sagten, dass der Zweck der Schöpfung darin besteht, Seinen Geschöpfen Gutes zu tun.

Wenn der Mensch beginnt, die Schöpfung mit seinen Augen zu untersuchen, d.h. welche Form des Guten und des Wohltuns er sieht, die die Geschöpfe von Ihm empfangen, erscheint dem Menschen die gegenteilige Ansicht. Er sieht, dass die ganze Welt Qualen erleidet, und es ist schwer, einen Menschen zu finden, der sagen kann, dass er fühlt und sieht, wie Seine Führung in Form von Gutem und Wohltun ist.

Wenn er in diesem Zustand eine dunkle Welt sieht und er über den Verstand hinweg glauben will, dass der Schöpfer sich mit der Welt in privater Vorsehung als gut und wohltuend verhält, bleibt er auf diesem Punkt stehen, und alle möglichen fremden Gedanken kommen ihm in den Sinn. Dann muss er über den Verstand überwinden, dass die Vorsehung gut ist und Gutes tut. Zu dieser Zeit empfängt er das Bedürfnis, dass der Schöpfer ihm die Kraft des Glaubens gibt, dass er die Kraft hat, über den Verstand zu gehen und die Vorsehung zu rechtfertigen.

13. אם הגוף שואל: „איזה תועלת יהיה לך מעבודה זו?“ היינו, „מי הוא המקבל את העבודה הזו, שאני רוצה לתת כוחות ולהתיגע?“. או ששואל יותר פשוט: „לטובת מי אני עובד כל כך ביגיעה רבה?“. 

אז צריך להשיב לו, שיש לי אמונת חכמים, שהם אמרו, שאני צריך להאמין באמונה מופשטת למעלה מהדעת, שהשם ית‘ צוה לנו כך, שאנחנו נקבל על עצמנו אמונה, שהוא צוה לנו לקיים תו“מ. וגם צריכים להאמין, שיש להקב“ה נחת רוח, מזה שאנחנו מקיימים את התו“מ בחינת אמונה למעלה מהדעת. וכמו כן צריך להאדם להיות בשמחה, מזה שיש הנאה ותענוג לה‘ מעבודתו. 

(בעל הסולם. „שמעתי“. ק“ח, „אם תעזבני יום, יומים אעזבך“)

13. Baal HaSulam, Shamati, Artikel Nr. 108, „Wenn du mich einen Tag verlässt, werde ich dich zwei verlassen“

Und wenn der Körper fragt: „Welchen Nutzen hast du von dieser Arbeit?“, was bedeutet: „Wer empfängt diese Arbeit, die ich anstrengen und schuften will?“ Oder er fragt noch einfacher: „Um wessen willen arbeite ich so hart?“ Die Antwort sollte lauten: „Ich habe Vertrauen in die Weisen, und sie sagten, dass ich im abstrakten Glauben, über dem Verstand, glauben soll, dass der Schöpfer uns so befohlen hat, den Glauben auf sich zu nehmen, dass Er uns befohlen hat, Tora und Mizwot zu halten. Und wir sollten auch glauben, dass der Schöpfer Freude empfindet, wenn wir die Tora und Mizwot mit Glauben über dem Verstand halten. Auch sollte man sich über das Wohlgefallen des Schöpfers an seiner Arbeit freuen.“